דימוי עצמי בגיל ההתבגרות
בין כל שלבי ההתפתחות של הילד, אין ספק שגיל ההתבגרות הוא השלב המורכב ולעיתים וגם המאתגר ביותר הן להורים ולמחנכים והן למתבגר/ת עצמו/ה. זהו שלב בו הקישורים הקוגניטים מתפתחים באופן מועץ והופכים להיות זהים לאלו של המבוגרים, מה שמאפשר לכאורה דיאלוג בין שווים. כמו כן וכידוע ישנה גם התפתחות גופנית ומינית אף היא מועצת, שמייצרת תחושה אצל המתבגר/ת שהוא כבר שייך במובנים רבים לעולם המבוגרים ויכול לקבל החלטות (גם לעיתים הרות גורל) בכוחות עצמו . בתוך כך ולאור היכולת לחשיבה מופשטת שזה עתה הגיעה לשיאה, מופיעה נטייה להטיל ספק בכל מה שהיה מוכר וידוע עד כה , דבר שמעמת אותם לעיתים קרובות עם עמדות המבוגרים סביבם ודוחף אותם להתמרד נגדם . זהו מעבקו הטיבעי של כל מתבגר/ת בדרכם למצוא את קולם היחודי.
דימוי עצמי בגיל ההתבגרות
בין כל שלבי ההתפתחות של הילד, אין ספק שגיל ההתבגרות הוא השלב המורכב ולעיתים הסוער ביותר וגם המאתגר ביותר הן להורים ולמחנכים והן למתבגר/ת עצמו/ה. זהו שלב בו הקישורים הקוגניטים מתפתחים באופן מועץ והופכים להיות זהים לאלו של המבוגרים, מה שמאפשר לכאורה דיאלוג בין שווים. כמו כן וכידוע ישנה גם התפתחות גופנית ומינית אף היא מועצת, שמייצרת תחושה אצל המתבגר/ת שהוא כבר שייך במובנים רבים לעולם המבוגרים ויכול לקבל החלטות (גם לעיתים הרות גורל) בכוחות עצמו . בתוך כך ולאור היכולת לחשיבה מופשטת שזה עתה הגיעה לשיאה, מופיעה נטייה להטיל ספק בכל מה שהיה מוכר וידוע עד כה , דבר שמעמת אותם לעיתים קרובות עם עמדות המבוגרים סביבם, ודוחף אותם להתמרד נגדם .בזהו מאבקו הטיבעי של כל מתבגר/ת בדרכם למצוא את קולם היחודי.
עם זאת בתחום הרגשי תהליכי הצמיחה וההבשלה הם איטיים בהרבה ומאופיינים בחוסר יציבות (לעיתים קיצונית) , במצבי רוח משתנים ובהתייחסות לרוב ביקורתית מאוד כלפי מה שהם רואים במראה (החיצונית והפנימית כאחד). מצב זה מייצר על פי רוב בלבול רב אצל המתבגר ומערער את הדימוי העצמי שלו. מצב עינינים זה הינו נורמלי והוא חלק בלתי נפרד מהתהליך שכרוך בגיבוש הזהות העצמית , שהיא אחת המטלות ההתפתחותיות המרכזיות של גיל ההתבגרות.
הורים משתהים ולעתים אף מעט המומים מול השינויים המהירים שמתרחשים במתבגר/ת שלהם לנגד עיניהם ותוהים כיצד להתמודד אתם. לא ברור להם מה בגדר הנורמה ומה מצריך קבלת עזרה. בנוסף ,להרבה הורים קשה למצוא עמדת סמכות הולמת שעושה מקום לצורך בעצמאות המתבגר ובו בזמן גם לצורך לשים גבולות ברורים ויעילים. בנוסף, העובדה שבגיל ההתבגרות הנער/ה מחפש דמויות הערצה והזדהות מחוץ לבית (מורה נערץ, זמר, שחקן, איש רוח וכו') ולרוב מאוד מושקע ומושפע רגשית והתנהגותית מקבוצת השווים (נערים/ות בני אותו הגיל) , לא פעם ההורים פועלים ומגיבים מתוך תחושת עלבון ו/או דאגה שהם לא כבר כתובת עבור ילדיהם.
יש נערים/ות שמתקשים מאוד לשאת את סערת הרגשות הפנימית שמתרחשת בתוכם והם זקוקים לגורם מקצועי שיכיל עבורם ואיתם את הקונפליקטים שאיתם הם מתמודדים, במיוחד כשהדימוי העצמי מתערער באופן כזה שמתפתחים תסמינים שונים כמו דכדוך מתמשך, הסתגרות, הפרעות אכילה, התנהגות מינית בלתי הולמת , שבירת גבולות חוזרת ונשנת של כללי התנהגות מקובלים מול דמויות סמכות ועוד. לעיתים התערבות טיפולית קיצרת טווח נותנת מענה למתבגר ודי בה כדי לייצר יציבות מסוימת שתאפשר חזרה לתפקוד סביר, אך יש גם מצבים מורכבים יותר בהם טיפול פרטני ארוך טווח במתבגר/ת המשלב באופנים שונים הדרכת הורים הוא הטיפול המועדף.
הניסיון שלי בתחום
בעבודתי כפסיכולוגית חינוכית עבדתי קרוב ל 10 שנים בתיכונים בכמה ערים באזור מגורי. בחלקם ניחשפתי וטיפלתי בנוער בסיכון והדרכתי את הוריהם וצוותים חינוכיים שעבדו איתם. כמו כן הדרכתי (ועדיין מדריכה) מתמחים צעירים בפסיכולוגיה חינוכית שעובדים בחט"ב ומתמודדים עם הקשיים שתוארו לע"יל. עם השנים פיתחתי מודל עבודה שמשלב בין הצורך בשיחה ב"גובה העיניים" שמקשיבה ללבטים , מלווה את התנודות החדות במצב הרוח ובדימוי העצמי אך גם מקפידה באופן נוכחותי על גבולות בידיעה ששמירתם מהווה מיכל הכרחי של יציבות ב"עין הסערה".
בעבודתי הפסיכותרפויתית נכון להיום ולאחר למעלה מ30 שנים בתחום אני עושה שימוש אינטגרטיבי של התאוריות השונות שלמדתי ,עם דגש על התפיסות הבסיסיות שבתאוריה ההתיחסותית (ראה לשונית "אודותי") אשר מדגישה את התפקיד המהותי שיש למערכות יחסים על עיצוב הנפש שלנו. מדובר על גישה בת זמנינו ששמה את הסוביקטיביות של ה"זוג הטיפולי" (מטפל/מטופל) ואת ההדדיות (השפעה דו-סיטרית) במרכז הבמה ככוח ריפוי רב עוצמה , אך גם שומרת על מקומו של המטפל כאחראי בלעדי על התהליך הטיפולי. מניסיוני רב השנים, עמדה זאת לא רק נותנת כבוד של ממש למקום המורכב של המתבגר/ת , אלה גם מאפשר לרוב צמיחה ומיצוי של הפוטנציאל הטמון בו.
